גרייס פיילי, הפרעותיו הקטנות של האדם

עם עובד, 1991.

 

["עניין בחיים"]

 

לא אמרתי לג'ון, אבל האמת היא, שלעולם לא הייתי מתחתנת אתו. מרגע שהכרתי את בעלי עם הצורה הקורצת שלו, מצאתי עניין רק בו. כמה שהתפרעתי לפני כן, עם ג'ון והאחרים, את כל הפראות שלי העברתי לרשותו ולא היה לי יותר כל ספק.

אף על פי כן, עובדות הן עובדות. אם בעלי לא זז קדימה בחיים, זאת היתה אשמתי. שיהיה, כמו שאומרים, על חשבוני. אני השכמתי קום בשיר על השפתיים. לכולם אמרתי שלום חוץ מאשר לבעל-הבית. תשאלו את השכנים ברחוב, כל העוברים והשבים – אפילו הספרדים עם הפנים הכהים והכבדים שלהם – כולם מוכרחים לחייך כשהם רואים אותי.

אבל לשם רווחתו שלו היה עליו להצליח יותר מבחינת החיים והכסף. אני הייתי מאושרת, אבל כעת ידוע לי בוודאות שזאת שגיאה. האושר אינו דבר רע כל-כך לאשה. היא משמינה, היא מתבגרת, היא מסוגלת לשכב לה וללקק גדוד שלם של גברים וילדים קטנים, היא מסוגלת פשוט למות מרוב אושר. אבל אצל גברים זה אחרת, הם חייבים שתהיה להם בעלות על כסף או להיות מפורסמים או שכולם בשכונה ישאו אליהם עיניים ממדרגות המרתף.

אשה סופרת את ילדיה ומרימה את האף, כאילו היא המציאה את החיים, אבל גברים מוכרחים להצליח בחיים. אני יודעת שרוב הגברים לא הולכים שולל אחרי האושר.

 

 

 

     

חזרה למעלה