משה רון (עורך), מה הסיפור שלך?

סיפורים אמריקאיים משנות ה-60 וה-70. (תרגום 8 מתוך 16 הסיפורים), הסדרה הלבנה/עם עובד, 1993 (עם הערות ביוגרפיות ואחרית דבר מקיפה).

 

[רוברט קוּבֶר, "הבייביסיטר"]

 

במכונית, בדרך למסיבה, חלק ממחשבתו עסוק בנערה, חלק בתקופת התיכון שלו עצמו, לפני זמן רב. כשישבה לה בקצה שולחן המטבח עם ילדיו, נראתה כמקמרת את גיווה במכוון, מבליטה את שדיה המחוצפים, מקפיצה את שרירי ירכיה: ולמען מי אם לא למענו? מסתבר שהיא ראתה אותו יוצא משם בכל זאת. הוא מחייך. אז מה בעצם הוא יכול לעשות בקשר לזה? הימים הטובים ההם, חביבי. הוא מעיף מבט לעבר אשתו, המתקינה מחדש בירית ושואלת: "מה אתה חושב על הבייביסיטר שלנו?"

 


[סוזן סונטג, "הגולם"]


הגולם מנשק את אשתי, הוא יוצא מהדלת, הוא נכנס למעלית (האם מכונות מזהות זו את זו, אני תוהה) אל אולם הכניסה, החוצה דרך הדלת, הולך ברחוב בקצב רגיל – הגולם יצא בזמן, אין לו מה לדאוג – והנה הוא יורד אל הרכבת התחתית. יציב, שקט, נקי (ניקיתי אותו בעצמי במוצאי יום ראשון), בלתי-מוטרד, הוא מבצע את המשימות המוטלות עליו. הוא יהיה מאושר, כל עוד אני מרוצה ממנו. ואני אהיה מרוצה ממנו, בכל מעשיו, כל עוד האחרים יהיו מרוצים ממנו.

 


[סטיב כץ, "שתי מעשיות ים: בצע"]


התברר שזה חישור ישן של חבית, מחובר לחבית ישנה מאוד, שנקברה על החוף הזה לפני שבנו את שובר-הגלים, ורק עכשיו נחשפה. על המכסה נצברה מלה אחת: AFRIQUE. רצתי מהר למאהל להביא כלי עבודה מתאים לפיצוח החבית. שני ילדי ואשתי הצטרפו גם הם כדי לספק את סקרנויותיהם. הם לא איחרו להכריז "בשותף" על כל אוצר בלום שנמצא. בקושי רב שחררנו את החבית מהאבנים והעמדנו אותה. היא שקלה טון. ניסיתי להסיר את המכסה בעזרת אזמל-צמיגים. הוא לא רצה לזוז עד שפתאום התעופף, והאזמל נשמט מדי ומעך לאשתי את האף. כולנו הופתענו ממה שמצאנו בפנים, כולנו חוץ מבתי בת השלוש. לא שמנו לב שהגיאות עולה. איבדנו אותה. גל גדול הפיל אותה ארצה, ומערבולת סחפה אותה לים הפתוח. לא יכולנו לעשות כלום. עד היום לא התגברתי על זה. החבית היתה מלאה פילי שנהב זעירים, מגולפים ביד אמן. כמה מהם עוד היו בחיים, וכשראו אותנו דרכו על גב המתים וצדו במעגל על שפת החבית כמו בני-מינם הגדולים בקרקס.

 

חזרה למעלה