פולין ריאז', סיפורה של 0

הקיבוץ המאוחד, 1999.

 

היא שמעה שאומרים שצריך להוריד אותה על ברכיה. וכך עשו. הכריעה על ברכיה קשתה עליה מאוד, מה גם שאסרו עליה לקרבן זו לזו, וידיה הכבולות מאחורי גבה אילצו אותה לרכון לפנים. הירשו לה אז להתכופף מעט לאחור עד שהיתה ישובה למחצה על עקביה כדרכן של נזירות. "אף פעם לא קשרת אותה?" – "לא, אף פעם." – "ולא הלקית?" – "גם זה לא, אף פעם, אבל זהו בדיוק..." מאהבה היה זה שדיבר. "זהו בדיוק," אמר הקול האחר. "אם אתה קושר אותה מפעם לפעם, אם אתה מלקה אותה קצת, והיא מתחילה ליהנות מזה, זה לא זה. מה שצריך זה ללכת אל מעבר לרגע שבו היא תיהנה מזה, כדי להגיע לדמעות." אז הקימו את O ועמדו להתיר אותה, מן הסתם כדי לכבול אותה לאיזה קיר או עמוד, אלא שמישהו מחה שברצונו לבעול אותה קודם, תיכף ומייד, כך ששוב הורידו אותה על ברכיה – אך הפעם כשחזה שעון על דרגש, ידיה עודן קשורות מאחורי גבה, והאחוריים גבוהים מן הגו – ואחד הגברים, מחזיק בה במותניה, תקע את עצמו לתוך ערוותה. הוא פינה את מקומו לבא אחריו. השלישי רצה לפלס לו נתיב בפתח היותר-צר, חדר אותה באחת וגרם לה לצרוח. כשהירפה ממנה, נאנקת ומוכתמת בדמעות מתחת לכיסוי העיניים, החליקה ארצה: ואז חשה ברכיים כנגד פניה, והבינה שגם פיה לא ייצא פטור בלא כלום. לבסוף הניחו לה, אסירה שכובה פרקדן בבלואי מחלצות אדומים ליד האש.

 

 

חזרה למעלה