לקוֹלֶז' דֶה טְרָדוקטֶר באַרְל יש מרפסת שפונה מערבה ונשקפת אל רחוב גַמבֶּטָה. אין לי מושג מה היתה הפונקציה שלה כשהמבנה הזה שימש בית חולים, או אם כבר היתה קיימת אז ושמא נהגתה בידי האדריכל שתכנן את הקמת בית ההארחה למתרגמים בעליית הגג של המבנה הישן.
האם ייתכן שוַן גוך יצא אליה פעם? הלוא הוא אושפז שם כשזה היה בית החולים העירוני.המרפסת היא מין מרובע לא סימטרי, בין טרפז למעוין אבל עדיין די קרוב לריבוע. בצד הצפוני יש מין שלד של פרגולה מקורות עץ, גם הוא לא סימטרי ביחס לאסימטריה של המרפסת. לפעמים הדיירים משתמשים בקורות האופקיות לתליית כביסה. הריצפה מרוצפת אריחי טרה קוטה בצבע לבנים שרופות, שדאגו להניח אותם באלכסונים ביחס לצורת הכמעט-ריבוע של המרפסת כולה. בין הרצפות למעקה התחילו לצמוח שניים שלושה צמחים שכבר הגיעו לגודל מרשים ולא נראה שאיש מעוניין לעקור אותם (אפילו שברגעי חרדה נדמה לי שסופם לסדוק את המבנה, כמו הבאובבים את הכוכבית של סנט אקזופרי).
יש שלוש דלתות שמובילות אל המטבח והסלון, כולן צבועות בכחול הזה המכיל מנה יפה של טורקיז שרואים גם ביוון, אולי המתיישבים היוונים בתקופה הקולוניאלית ההיא הביאו אתם לפרובאנס את החיבה לצבע הזה (אז עוד לא קראו לה פרובאנס, כמובן). גם כל החלונות צבועים בצבע הזה מבחוץ. אם היה לי בית נפרד משלי, כאן או בישראל או בכל מקום שיש בו אור שמש, הייתי משתמש בצבע הזה לכל המשקופים.
על המרפסת פזורים כמה שולחנות וכסאות מתכת צבועים שחור. בדרך כלל הם משמשים מקום מפלט למוכי הגורל המכורים לניקוטין, וכשקר בחוץ והמיסטרל מביא אלינו את נשיפתם הקפואה של האלפים, האמינו לי, זה לא כיף.
אבל היום היה יום שמש חמים ונפלא, והמתרגמים לרבות הדודות החביבות מארצות המזרח התחילו לזלוג אליהם עם ארוחת הערב שלהם. מריה, המתרגמת הבולגרייה של פרוסט, גררה שולחן אחד לפינה נידחת כדי לעשן בלי להפריע. דומיניק, המנחה הצרפתייה של הסדנה היפנית-צרפתית ישבה יחד עם ידידתה (השחקנית שבאה מפריז כדי לקרוא שירים של ורלן מול המתרגם הצעיר טַקוֹאָה שקרא את תרגומיהם הקלאסיים ביפנית) ותכננה על המפה מסלול נסיעה למחר אל הלוברון.
הן תגענה, אם צותתי נכון, גם למנזר סֶנאנְק ליד גוֹרְד.