פול אוסטר, לוויתן

עם עובד, 1994.

 

אילו נשאר דוַייט בחיים, אמר, היה הסיפור שונה לגמרי. המחשבה על בריחה כלל לא היתה עולה בדעתו, ומשעה שצעד ראשון זה היה יוצא מכלל חשבון, לא היו קורים גם כל הדברים שבאו בעקבותיו. אבל כשעמד שם לבדו ביער נתקף סאקדס פתאום בהלה עמוקה, בלתי-נשלטת. שני אנשים מתו, והמחשבה שעליו ללכת לתחנת המשטרה המקומית נראתה לו בלתי-אפשרית. הלא הוא כבר ריצה פעם עונש בבית-סוהר. היה לו עבר פלילי, ובהעדר עדים שיאשרו את סיפורו, איש לא יאמין למלה שלו. הכל היה תמוה מדי, בלתי-סביר לחלוטין. מובן שהוא לא חשב באותו רגע בשיא הבהירות, אבל כל מחשבותינו התרכזו אך ורק בו-עצמו. נבצר ממנו לעשות דבר למען דוַייו, אך לפחות היה יכול להציל את עורו שלו, ובבהלה שבה היה שרוי, הפתרון היחיד שעלה בדעתו היה להסתלק משם לכל הרוחות.

הוא ידע, שהמשטרה תבין כי אדם שלישי נכח במקום.

חזרה למעלה