פול אוסטר, בארץ הדברים האחרונים

הקיבוץ המאוחד, 1996.

 

ואז השתנה מזלי. חלפו כנראה חודש או חודשיים מאז תחילת עבודתי כציידת-חפצים, אם כי אין זה אלא ניחש. יום אחד התהלכתי בשולי אזור-המפקד החמישי, סמוך למקום שבו היתה פעם כיכר האבקן, וראיתי אשה גבוהה, בגיל העמידה, דוחפת עגלת-קניות על פני האבנים, מתנהלת לאיטה בכבדות, מתנגפת בלי הרף, וברור היה כי מחשבותיה אינן נתונות למעשיה. השמש קפחה ביום ההוא, שמש מסמאת המסתירה את העולם מעיניך, והאוויר היה חם, אני זוכרת, חם מאוד, כמעט עד סחרחורת. ממש ברגע שהצליחה האשה להביא את העגלה אל אמצע הרחוב, הגיחה מעבר לפינה דבוקה של "רצים". הם היו שנים-עשר או חמישה-עשר, ורצו במלוא התנופה, בחבורה צפופה, צורחים באקסטזה את צריחת המוות המונוטונית שלהם. ראיתי את האשה נושאת את מבטה לעברם, כמתנערת לפתע מחלום בהקיץ, אך במקום לסור הצידה קפאה במקומה, עמדה לה כצבייה מבולבלת שנלכדה בפנסי מכונית. מסיבה כלשהי, ואפילו עכשיו אינני יודעת למה, היתרתי את חבל-הטבור ממותני, נטשתי את מקומי בריצה, לפתתי את האישה בזרועותי וגררתי אותה הצידה שנייה או שתיים לפני ההתנגשות עם ה"רצים". זה היה כחוט השערה. אלמלא עשיתי זאת, ודאי היתה נרמסת למוות.

כך היכרתי את איזבל. לטוב או לרע, באותו רגע התחילו חיי האמיתיים בעיר.

 

 

 

    

חזרה למעלה