ג'מייקה קינקייד, אני ג'ון / לוסי

הקיבוץ המאוחד, 2000.

 

וכעת העלמה אדווארד עמדה מולי, כל פניה בערו. עיניה יצאו מחוריהן. הייתי בטוחה שבכל רגע ינחתו לרגלי ויתגלגלו על הארץ. הפצעונים הקטנים שעל פניה, שממילא נראו כאילו הם מודלקים תמיד, תפחו עכשיו לשלפוחיות ענק שעמדו על סף התפוצצות, ראשה היטלטל מצד לצד. ישבנ המוזר, שנשאה אותו תמיד גבוה באוויר, נראה כמתרומם כמעט עד לתיקרה. מדוע איני מקשיבה, אמרה. חוצפתי עוברת כל גבול. ואז מצאה מאה מלים לצורות השורות שלבשה חוצפתי. וכן הלאה. כשכבר התחלתי להתרגל להתפרצות המדהימה הזאת נעתקו פתאום המלים מפיה. בעצם, הכל נעצר. עיניה נעצרו, ישבנה נעצר, פצעוניה נעצרו. כן, היא כבר הספיקה להתקרב עד שקלטו עיניה בחטף את מה שעוללתי לספר הלימוד שלי. המבט החטוף הוליך במהרה לבדיקה מדוקדקת יותר. כאילו לא די שהשחַתי את ספר הלימוד שלי בכך שכתבתי בו, עוד הוספתי חטא על פשע וכתבתי מתחת לתמונתו של קולומבוס "האיש הגדול [לא יכול עוד לקום וללכת]." הפעם עברתי את הגבול: השמצתי אחד מגדולי האישים בהיסטוריה, כריסטופר קולומבוס, מגלה האי המשמש לי בית. ועכשיו, הביטו בי. אפילו לא מרכינה ראש בחרטה. כלום ראו חברותי מימיהן שחצנית וכופרת בעיקר שכמותי?

 

חזרה למעלה