משה רון (עורך), שבעה סיפורי דיוקן

משה רון (עורך), שבעה סיפורי דיוקן, תרגום הסיפורים: "התמונות הנבואיות" מאת נתניאל הותורן; "הדיוקן הסגלגל" מאת א.א. פו; "ברברה לבית גריב" מאת תומס הארדי; "השקרן" מאת הנרי ג'יימס

 

[נתניאל הותורן, "התמונות הנבואיות"]


עכשיו קרבו אל השולחן, שהיו מונחים עליו ראשים רשומים בגיר, ידיים רבות הבעה לא פחות מפנים מצויות, מיגדלי-כנסיה עטורי קיסוס, בקתות מכובות סכך, עצים עתיקים מוכי ברק, מחלצות מזרחיות ומלבושים עתיקים, ושאר גחמות ציוריות פרי שעותיו הבטלות של אמן. משהפך בהן, כמו בהיסח-הדעת, נגלה רישום גיר של שתי דמויות,

"אם נכשלתי הפעם," הוסיף ואמר, "אם אין לבך מכיר את בבואתו בדיוקנך, אם אין עמך טעם נסתר לתת אמון במיתווה של האחר – עדיין לא מאוחר לשנותם. גם את פעולת הדמויות הייתי יכול לשנות, אך כלום יהיה בכך כדי להשפיע על המציאות?"

הוא היפנה אותה אל הרישום. רטט עבר בגופה של אלינור; זעקה התמלטה אל שפתיה, אך היא כבשה אותה באותה שליטה עצמית הנעשית הרגל לכל הכומסים מחשבות של פחד ומצוקה בעומק לבם. בפנותה מן השולחן הבחינה בוולטר שקרב די הצורך לראות את הרישום, אף כי לא ידעה בבירור אם אכן נקלט בעינו.

"לא נבקש לערוך שום שינוי בתמונות" אמרה בחופזה. "אם תמונתי עצובה, הרי אני עצמי איראה אך עליזה שבעתיים בזכות הניגוד."


 

[אדגר אלן פו, "הדיוקן הסגלגל"]


"...אך לימים, כשקרבה המלאכה אל סופה, לא הורשה איש לבוא אל הצריח; שכן הצייר התפרא בלהט יצירתו, וכמעט שלא הסיר עוד את עיניו מהבד, ולא אף כדי להביט בפני אשתי. והוא לא  א ב ה  לראות שהגוונים אשר משח על הבד, מלחייה של היושבת לצדו נשאבו. ומשחלפו עוד שבועות רבים, ונותר אך מעט לעשות, רק משיחת מכחול אחת על הפה ועוד הנחת גוון בעין, שבה רוח הגבירה להבהב כשלהבת בבזיקהמנורה. ואז נמשחה משיכת המכחול, ואז הונח גם הגוון; ורגע אחר עמד הצייר כמכושף נוכח היצירה אשר יצר; אבל אז, בעודו מתבונן, החל גופו מרטט, פניו חוורו מאוד, הוא נתקף בעתה, ובקראו בקול גדול, 'אכן  ה ח י י ם  עצמם הם אלה!' סב פתאום להביט באהובתו –  ו ה נ ה  ה י א  מ ת ה!" 

 

 

 

     


[תומס הארדי, "ברברה לבית גְריבּ]


יום מסוים אחד בחייה העגומים הגיע אל ליידי אַפְּלנדְטָאוּאֶרס מיכתב מכיוון בלתי צפוי, ממוען אליה כמרת וִילוֹאוּז. פַּסָל בפִּיזָה, שלא ידע דבר על נישואיה השניים, הודיע לה שהפֶּסֶל בגודל מלא של מר וילואוז, שהשלמתו נתארכה כל-כך, עדיין מצוי בסטודיו שלו; קודם שעזב את פיזה הורה לו בעלה להחזיק בו עד שיבקש לשלוח אותו. הואיל והתשלום בעבור ההזמנה טרם נפרע במלואו, והמקום שתופס הפסל דרוש לו מאוד, הוא ישמח על סילוק החוב והריהו מבקש הוראות להיכן לשלוח את הסמות. היות שהמכתב הגיע בתקופה שהרוזנת התחילה לשמור מפני בעלה סודות קטנים (אומנם מהסוג הבלתי מזיק), בשל הזרות ההולכת וגוברת ביניהם, השיב עליו מבלי לומר דבר ללורד אפלנדטאוארס, שלחה לפסל את יתרת הסכום המגיע לו והורתה לו לשגר אליה את הפסל ללא דיחוי.

 

חזרה למעלה