טוביאס וולף, אסכולה ישנה

עם עובד 2006.

 

המנהל שלח יד לעברו השני של השולחן, הרים פיסת נייר והגיש לי אותה. זה היה צילום של העמוד הראשון של "נשף קיץ" כפי שהופיע בשעתו בקנטיאמו. בשורה שמתחת לכותרת נכתב: "מאת סוזן פרידמן". השם הכה אותי בתדהמה. לגמרי שכחתי אותו. הוא נשמט מתודעתי ברגע שהתחלתי לקרוא את הסיפור בלילה ההוא במערכת טרובדור וראיתי את כל חיי נחשפים לפני על הדף, ובכל התקופה שעברה מאז כלל לא חשבתי על "נשף קיץ" כעל סיפור של שום אדם מלבדי.

ועדיין לא חשבתי כך, לא באמת. אפילו שהחזקתי את הראיה לכך  בידי, אפילו שידעתי שמישהי בשם סוזן פרידמן כתבה את הסיפור, עדיין חשבתי שהוא הסיפור שלי. לא יכולת ליישב את מה שידעתי באמת עם מה שהרגשתי באמת. למעשה, לא יכולתי לחשוב כלל ועיקר. עיני טיילו להן הלוך ושוב בין "אני מקווה שאף אחד לא ראה אותי מרימה את בדל הסיגריה – אותו משפט שכל-כך קשה היה לכתוב אותו – לבין השם שמעליו: סוזן פרידמן.

עכשיו אתה מבין מדוע אתה כאן? אמר המנהל.

 

חזרה למעלה