משה רון (עורך), הסיפור האמריקאי הקלאסי: אנתולוגיה

משה רון (עורך), הסיפור האמריקאי הקלאסי: אנתולוגיה (סיפורים של ארווינג, פו, הותורן, מלוויל, טוויין, הארט, דייוויס, בירס, ג'יימס, שופן, גילמן, הנרי, וורטון, קריין ודנבר)

 

[נת'ניאל הות'ורן, "וייקפילד"]


הבה נדמה עתה בנפשנו את וייקפילד נפרד לשלום מאשתו. השעה שעת הדמדומים בערב אחד של אוקטובר. הוא מצויד במעיל עליון מרופט, בכובע מצופה שעוונית, במגפיים גבוהים, ואוחז מטרייה בידו האחת ומזוודה קטנה בשנייה. כבר הודיע למרת וייקפילד על כוונתו לנסוע בכרכרת הלילה אל פנים הארץ. אדיר חפצה לחקור בדבר אורכה של נסיעתו, מטרתה ומועד שובו הצפוי; אולם מאחר שהסכינה עם חיבתו הבלתי מזיקה למסתוריות, היא מסתפקת במבט שואל. הוא אומר לה בפירוש שאל לה לצפות לשובו בכרכרה החוזרת, אף לא להיבהל אם ישתהה שלושה או ארבעה ימים; ועל כל פנים תראה אותו בסעודת הערב של יום שישי. וייקפילד עצמו, שימו לב, אינו יודע כלל מה לפניו. 

 


[ברט הארט, "השותף של טנסי"]


"זה כל מה שיש לך לומר?" שאל השופט בקוצר רוח, אולי מתוך תחושה שסימפתיה הומוריסטית מסוכנת מתחילה להכניס רגש אנושי בבית המשפט.

"ככה זה," המשיך השותף של טנסי. "זה לא תפקיד שלי להגיד משהו נגדו. ועכשיו, מה המקרה? הנה טנסי צריך כסף, צריך מאוד, ולא מתחשק לו לבקש מהשותף הוותיק שלו. טוב, אז מה עושה טנסי? הוא עושה מארב לבנאדם זר, והוא תופס את הבנאדם הזר הזה; ואתם עושים מארב לו, ואתם תופסים אותו; ולא קשה להגיד מי ניצח. ואני מביא את העובדה לפניך, שאתה איש הוגן, ולפניכם, כל רבותי, בתור אנשים הוגנים, אם זה לא ככה."

"האסיר," קטע אותו השופט, "האם יש לך שאלות לשאול את האיש הזה?"

"לא! לא!" נחפז השותף של טנסי והמשיך. "את היד הזאת אני משחק לבד."

 


[הנרי ג'יימס, "המדונה לעתיד לבוא"]


ת'יאובלד שמר את מקום מגוריו בסוד עד לרגע האחרון, ולא ידעתי כלל היכן עלי לחפש אותו. הדרך הפשוטה ביותר היתה לחקור אצל היפהפייה מן המֶרְקאטוֹ וֶקְיוֹ, ואני מודה שגם סקרנות שלא באה על סיפוקה באשר לגברת עצמה תרמה למגמה זו. אולי עשיתי עמה עוול, והיא רעננה וצחה לנצח נצחים כפי שתפס אותה הוא. מכל מקום, הייתי להוט לחזות פעם נוספת ביעלת החן הבשלה שגרמה לעשרים שנה לחלוף כתריסר ירחים. אשר על כן סרתי בוקר אחד אל מעונה, טיפסתי בגרם המעלות הבלתי נגמר והגעתי אל דלתה. הדלת היתה פתוחה, ובעודי מהסס אם להיכנס, יצאה לה משרתת קטנה בתקתוק קבקבים וסיר ריק בידה, כאילו ביצעה זה עתה איזו שליחות מעוררת תיאבון. הדלת הפנימית אף היא היתה פתוחה, וכך חציתי את הפרוזדור הקטן ונכנסתי אל החדר שבו התארחתי פעם בעבר. החדר לא נראה כמראהו לעת ערב. השולחן, או לפחות אחד מקצותיו, היה ערוך לפת שחרית מאוחרת, ולפניו ישב אדון – מכל מקום, אדם ממין זכר – וטיפל כהוגן באומצת בקר בבצלים, ובבקבוק יין. לצדו, בסמיכות ידידותית, הסבה בעלת הבית. תנוחתה, ברגע היכנסי, לא העלתה על הדעת יעלת חן. ביד אחת תמכה בחיקה בצלחת מהבילה של מקרוני; בידה השנייה כבר הניפה אל על אחד מסיביה המתפתלים של תרכובת עסיסית זו, וכעת היתה שרויה בהחלקתה בעדינות אל תוך לועה הפעור.

 

 

[שרלוט פרקינס גילמן, "הטפט הצהוב"]


יש סימן משונה על הקיר, למטה בתחתיתו, ליד הסְפין. פס שסובב סביב החדר. הוא עובר מאחורי כל אחד מהרהיטים, פרט למיטה, מין משיחה ארוכה, ישרה, אחידה, כאילו נמשחה שוב ושוב.

אני תוהה איך נעשה הדבר ומי עשה אותו, ולשם מה. סביב-סביב-סביב – סביב–סביב-סביב – זה גורם לי סחרחורת!

הנה סוף-סוף באמת גיליתי משהו.

מרוב צפייה בלילות, כשהדבר משתנה כל כך, גיליתי לבסוף את הסוד.

הדוגמה הקדמית אכן זזה – ואין פלא! האישה שמאחוריה מטלטלת אותה!

לפעמים נדמה לי שיש הרבה מאוד נשים שם מאחור, ולפעמים – רק אחת, והיא זוחלת סביב במהירות, והזחילה מטלטלת את הדוגמה כולה.

ואז, במקומות הבהירים מאוד היא נשארת בלי ניע, ובמקומות האפלים מאוד היא פשוט אוחזת בסורגים ומטלטלת אותם בחוזקה.

וכל הזמן היא מנסה לטפס ולעבור. אבל שום אדם לא יוכל לעבור מבעד לדוגמה הזאת – היא חונקת כל כך; נדמה לי שמשום כך יש לה כל כך הרבה ראשים.

הם עוברים דרכה, ואז הדוגמה חונקת אותם למוות ומהפכת אותם, והעיניים שלהם נעשות לבנות!

אילו כוסו הראשים הללו, או הוסרו, המצב לא היה כל כך רע.

 


[קייט שופן, "התינוק של דֵזירֶה"]


היא נותרה דוממת, מבטה מרותק אל ילדהּ, ופניה התגלמות האימה.

כעבור זמן לא רב נכנס בעלה אל החדר ובלי לשעות אליה, ניגש לשולחן והחל לחפש בין אי-אלו ניירות שכיסו אותו.

"ארמן," קראה אליו בקול שהיה ננעץ בבשרו אילו היה בן אנוש. אבל הוא לא שעה. "ארמן," ניסתה שוב. ואז קמה וכשלה לעברו. "ארמן," התנשמה פעם נוספת ולפתה את זרועו. "תראה את הילד שלנו. מה זאת אומרת? תגיד לי."

בקרירות אך בעדינות הרפה את אצבעותיה מזרועו והשליך את היד ממנו והלאה. "תגיד לי מה זאת אומרת!" זעקה נואשות.

"זאת אומרת," ענה כלאחר יד, "שהילד לא לבן; זאת אומרת שאת לא לבנה."

 

חזרה למעלה