מייקל שייבון, טלגרף אווניו

מייקל שייבון, טלגרף אווניו, עם עובד, 2016.

 

ארצ'י התנדנד עם הקצב בעיניים עצומות, נגנב מכובד משקלו של התינוק, מהניחוח הדשן העולה מקו הבס של רינגו תִ'ילמן, מזכר עיניה הנשואות של אֶלסַבֶּט גֵטָצ'וּ בזמן שנתנה לו מציצה בחדר הפרטי של המסעדה האתיופית מלכת שבא. הוא נזכר בקשת המשתפלת של שפתה העליונה, בקצה לשונה המנגנת "אדיס אבבה" על מיתר המי של הזין שלו. התנדנד עם הקצב, התפנן, הרגיש באותו בוקר שבת – רגע לפני שייכנסו הנעליים הכבדות של השכונה וישאירו לו שביל של בשורות רעות – שהיה מוכן להמשיך ככה כל היום, לנצח.

"בוב בן-עזרא המסכן," אמר ארצ'י לתינוק המזדמן, "לא הכרתי אותו, אבל חבל לי עליו, שהשאיר אחריו את כל התקליטים הנהדרים האלה. בגלל זה אני חייב להיות אתאיסט, בדיוק בגלל זה, רולנדו, כשאני רואה את כל הוויניל הנפלא שהאיש המסכן נאלץ להשאיר אחריו." כי התינוק לא היה צעיר מכדי לדעת את השורה התחתונה, את האמת הקרה, את עובדות החיים והמוות של כל העניין. "איזה מין גן עדן זה, אם אתה לא יכול להביא את התקליטים שלך?"

אולי משום שהבין שהיא רק רטורית, לא טרח התינוק לנסות להשיב על השאלה.

חזרה למעלה