משה רון (עורך), שלוש סופרות דרומיות

(תרגום יין צהריים מאת קת'רין אן פורטר והבלדה על הקפה העצוב מאת קרסון מק'קלרס; עריכת החזקים יחטפוה מאת פלנרי או'קונור בתרגום דבורה שטיינהרט)

 

[קת'רין אן פורטר, "יין צוהריים"]


כל אימת שניגש מר תומפסון לעמוד על המקח היה מתמלא חביבות ועליצות. לא היה בו כל דופי פרט לכך ששנא בכל נימי נפשו לשלם שכר. הוא עצמו נהג לומר זאת. "אתה נותן אוכל וגג," אמר, "ואז עוד אתה צריך לשלם להם. זה לא בסדר. בלי לדבר על הבלאי בכלים שלך," אמר, "הם פשוט נותנים לכל דבר להתקלקל ולהיהרס." וכך התחיל לצחוק ולצעוק כדי להגיע לסיכום.

"אז מה שאני רוצה לדעת זה, כמה אתה מתכונן לחלוב ממני?" נער וטפח על ברכו. לאחר שהתמיד בכך ככל האפשר, נרגעה רוחו וחש מבוכה קלה, וחתך לעצמו מנה ללעיסה. מר הלטון המשיך לבהות לאנשהו בין הרפת למטע, ונראה כאילו הוא ישן בעיניים פקוחות.

"אני עובד טוב," אמר מר הלטון כדובר מתוך הקבר. "אני מקבל דולר ליום."

מר תומפסון הזדעזע במידה כזו עד ששכח לפרוץ שוב בצחוק במלוא הגרון, ואז כבר לא הייתה בכך כמעט שום תועלת. "חי, חי," צווח. "בעד דולר ליום אני הייתי הולך לעבוד אצל מישהו. איזה מין עבודה זה שמשלמים לך דולר ליום?"

 

[קרסון מק'קלרס, "הבלדה על הקפה העצוב"]


בא הזמן. שעה ארוכה עמדו כשהלילה קר וקודר מאחוריהם. הם כבר חיכו זמן רב ובדיוק באותו רגע בא עליהם הדחף לפעול. בבת אחת, כמונעים באותו כוח רצון, צעדו פנימה אל החנות. באותו רגע נראו שמונת הגברים דומים מאוד זה לזה – כולם לבושים סרבלים כחולים, רובם בעלי שיער מאפיר, פני כולם חיוורות ובעיני כולם מבט מקובע, חולמני. מה היה בכוונתם לעשות אחר כך אין איש יודע. אלא שבו בזמן נשמע רעש בראש חדר המדרגות. הגברים נשאו את עיניהם ואז נאלמו דום בתדהמה. זה היה הגיבן, שכבר רצחו אותו במחשבתם. ולא זו בלבד, היצור לא היה כלל כפי שתואר להם – לא פטפטן קטן עלוב ומלוכלך, ערירי וחסר כול בעולם. אדרבה, הוא לא דמה לשום דבר שאי מי מהם ראה מעודו עד לאותה עת.

הגיבן ירד לאיטו בגאוותנות של מי שהוא בעליו כל קרש מקרשי הרצפה תחת רגליו. הוא השתנה מאוד בימים האחרונים. ראשית כול, הוא היה נקי במידה שאין לתאר. הוא לבש עדיין את מעילו הקטן, אבל זה הוברש היטב ותוקן כהלכה. תחתיו הייתה חולצה טרייה משובצת אדום ושחור משל מיס אמיליה. הוא לא לבש מכנסיים כמו אלה שגברים רגילים אמורים ללבוש אלא זוג מכנסונים צמודים שהגיעו עד ברכיו. על רגליו הכחושות עטה גרביים שחורים, ונעליו היו מסוג מיוחד, שכן היו מוזרות בצורתן, שרוכות עד מעל לקרסוליים, והן נוקו זה מקרוב ונמשחו בשעווה. סביב צווארו, כך שאוזניו החיוורות הגדולות כוסו כמעט לחלוטין, ענד צעיף מצמר בצבע ירוק לימוני, שגדיליו הגיעו כמעט עד הרצפה. 

הגיבן ירד אל החנות בהילוכו השחצני הנוקשה ואז נעמד במרכז החבורה שנכנסה פנימה.

חזרה למעלה