והנה בא יום וזה נפסק. לא חושבים עליה יותר. לא באותו אופן. היא אשה רחוקה כעת, אשה מן העבר, שדמותה, כן, מיטשטשת. מה שהיא משאירה לנו כעת, הוא, כן. בוודאי. ריקנות. ריקנות מכאיבה ועצובה עד אינסוף. אבל ריקנות ותו לא. לא צורה, לא משהו שפוצע, שזז ופוצע תוך כדי תזוזה, כמו איזה גוף בתוך הגוף, שזז ותוקע מכות מרפק. לא יותר מריקנות, פצע שהגליד מעל ריקנות. ואתה חי עם זה. מתרגל. קצת פחות חזק, פחות שרירי, כעת. עם קצת שומן מסביב לריקנות הזאת. כי אתה אוכל יותר טוב. אוכל יותר. ומכאן הפירורים, במטבח. פירורים שמתחילים להבחין בהם, אפילו, כי די עם זה.
די לצלחות המלוכלכות, לכוסות הלא נקיות. לשיירים המעופשים. לשרידי השומן. לערמות של דברים בסלון. לצורך להרים את הרגל כל פעם יותר גבוה כדי לפלס דרך עד לכורסה. די למיטה הסתורה תמיד, עם הסדינים המאפירים. לסכינים, סכיני הגילוח, שכבר לא חותכים. לסירים שנהרסו. לטלוויזיה שפתוחה על לא כלום בלילה. לווילונות הסגורים. לחוסר האוויר.
היה לי, אם כן, צורך בסדר. אבל אומץ לעשות – לא. השואב, הצינור, הידית, החוט, התפס – לא. מוקדם מדי. רציתי רק ניקיון. אז התקשרתי אליה אל ה-, איך לקרוא לה, הבחורה הצעירה הזאת. לא להציל את חיי. לבקש עזרה, כן, פחות או יותר.