מתיאס אנאר, רחוב הגנבים

עם עובד, 2019.


לא היה מטרו. השעה הייתה עשר בבוקר, וכבר היו התקהלויות, קבוצות של בחורים עם קסקטים, דגלים, רמקולים, ובכל מקום – שוטרים. חצי מרחובות העיר היו חסומים. העסקים הגדולים היו סגורים, רק כמה סוחרים קטנים לא נשמעו למשמרות השביתה – זה לא הצליח להם: ראיתי אופה שאולץ לסגור בידי כעשרה פעילי איגודים כועסים שצעקו "שביתה, שביתה!" ואיימו לנפץ לו את חלון הראווה במקלות; לקח לו פחות משתי דקות לסגת ולשחרר את עובדיו. לעומת זאת היה מסובך קצת יותר להסביר לסינים בבזארים ברוֹנְדה את המושג "משמרת שביתה":

"היום אין עבודה."

"אין עבודה?"

"לא, יש שביתה כללית."

"אנחנו לא עושים שביתה."

"אתם כן, יש שביתה כללית."

"אנחנו לא עושים שביתה."

"אז זהו, שאתם חייבים לסגור."

"אנחנו חייבים לעשות שביתה?"

אבל כיוון שהיו מורגלים במאבקים הפרולטריים של המפלגה היחידה, השכילו גם הסינים לזהות נבוט עבה כשראו כזה, ובסופו של דבר הורידו את המסך, לפחות לכמה שעות.

העבודה שלהם נעשתה חוקית עוד פחות מכרגיל.

 

 

 

   

חזרה למעלה