קלארק'ס היה פעם אַייס קְרים פַּרלוֹר ודֵיירי באר, אחר כך פיצרייה פלוס ועכשיו הוא דיינר יווני בנוסח הוותיק, העייף.
המלצרית לוקחת הזמנה, מפנה גב והולכת. מביאה את האוכל ומטיחה את הצלחות על השולחן. אבל לא שוכחת להביא קפה למילוי חוזר. ההמבורגר כצפוי סולייתי. בסוף משלמים פה בקופה.
אני קם, רואה שבעומק המסעדה פועלת הטלוויזיה ורץ עליה משחק כדורגל. כשאני מוסר את השטרות, אני לא מתאפק ואומר: "אני רואה שם כדורגל. את יודעת שלפני הרבה שנים בעל הבית פה היה ספונסור של קבוצת כדורגל של יוונים, ואני שיחקתי בה."
משהו דומה לחיוך מפציע על הפנים הזעופות, החרושות. "באמת? אשתו נמצאת כאן," היא אומרת, מצביעה על גברת שיושבת בפינה מתחת לטלוויזיה, קוראת אליה מהקופה מעל לדלפק וכמה תאי ישיבה ומוסרת ביוונית את עיקרי הדברים. "לך תגיד לה שלום," היא מציעה.
אני ניגש, מסביר. "היתה פה בעיר קבוצה של איטלקים, 'ניו הייבן סיטי', והסטודנטים הבינלאומיים הכי טובים שיחקו בה. ואז גם היוונים – בעלך – רצו להקים קבוצה, 'ניו הייבן אולימפיק'." כן, היא זוכרת – אם כי לי היא נראית צעירה מכדי לזכור, כל זה קרה לפני יותר מארבעים שנה – בעלה אהב כדורגל, למרבה הצער הוא כבר איננו.
"בעלך היה מזמין אותנו לפיצה אחרי משחקים. חבר שלי קליאנתס ניקולאידיס סחב אותי ועוד כמה לשחק עם היוונים," אני מוסיף לחיזוק האותנטיות. "הוא למד כימיה תאורטית, שזה בעצם סוג של פיזיקה."
היא זוכרת גם את קליאנתס. איפה הוא עכשיו? היא שמעה שהחליף מקצוע.