מפת התיירים הקטנה שאספתי במלון לא מספקת קנה מידה. אבל אני מנחש באופטימיות שבא בחשבון ללכת לשם ברגל. העננים נשארו מעל הים וכעת השמש די מכה בראשינו. שני בחורים קשישים, אנחנו חוצים את רובע וֵדאדוֹ הבורגני. בדרך מתעניינים אצל עובר אורח. הוא מניד ראש בספקנות, נותן הסבר מדויק איך להמשיך ללכת בדרך הטובה והקצרה ל-L פינת 23. והנה אנחנו כבר ב-L ליד 19.

מימין חצר קטנה פתוחה למדרכה. מוצגים שם ספרים למכירה. בחצר המון כלבים מגזע לא ברור, די קטן. איש צעיר מוציא עוד ועוד ספרים ומסדר אותם לתצוגה.

אני שואל את יוסי אם אכפת לו שאתעכב רגע. פונה אל החצר ומתחיל לעבור על התצוגה. כמו תמיד השאלה: "מחפש משהו מסוים?" אני מזכיר ראשית כול את חנות התקליטים המבוקשת, מקווה שהבחור יאמר משהו כמו "כן, היא כאן בפינה הבאה". אבל הוא מוציא קרטון ובו כל מיני דיסקים, על פי רוב די-וי-די, מנסה לעניין אותי בסרטים כאלה ואחרים. לפי בקשתי הוא מוצא עותק של Los pasos perdidos, "צעדים אבודים", מאת אלחו קרפנטייר, במהדורה קובנית די נאה, ואני קונה אותו בעשרה קוק.

המוכר מדבר עוד ועוד על סרט שנעשה לפי סיפור של קרפנטייר, מוצא בקרטון עותק של הסרט. נראה שהוא קודם כל חובב קולנוע. הוא מראה לי קובץ סיפורים של וירחיליו פִּינְיירה, לדבריו סופר קובני גדול, שאינו מוכר לי.

ואז אני שואל אותו אם הוא מכיר את פדרו חואן גוטיירס. גם על רקע הארשת הנמרצת שהיתה על פניו עד כה, עיניו מתעוררות ביתר שאת. והוא מתחיל לשלוף ספרים שונים של פדרו חואן, אחדים שראיתי, אחדים שלא. ואחרי שהרמתי להנחתה אני יוצא עם זה ומספר לו שתרגמתי את הטרילוגיה המלוכלכת של הבאנה לעברית. כן, אני העומד לפניו – המתרגם העברי של המלוכלכת.

כעת נפרץ הסכר. מוכר הספרים לא יודע את נפשו. הוא מוכרח לחלוק אתי אלף אינפורמציות. יוסי עומד בצד ולא יכול לעקוב אחר השיחה. אני חושש שהוא משתעמם, צריך להמשיך.

אבל לבחור יש עוד ועוד דברים להראות, לספר. מסתבר שהוא גם מעורב איכשהו בסרט שעומד לצאת, סרט תיעודי-בידיוני. הוא מרים את אחד הכלבים שיש לו בחצר ומדקלם לו משהו שלא קלטתי בדיוק, והכלב מיילל לו משהו בחזרה, מתורגל בסגנון קרקסי. "אתה יודע מה אמרתי לו?" הוא שואל רטורית. "אמרתי לו: 'אתך אני יכול לדבר, רק אתה לא תלשין עלי לעולם'. ואת זה אני אומר גם בסרט."

ועכשיו הוא מרים שוב ספר של פדרו חואן, קובץ של שירים בפרוזה שיצא בקובה (ולא בספרד, למרבה הפלא) כפי שאני רואה. והוא פותח ואומר "אתה מוכרח לשמוע את זה", ומקריא בקול נרגש טקסט של כעמוד וחצי. "טקסט יפה," אני אומר לו. "קצת כמו דף יותר אישי ולירי ומרוכז מתוך המלוכלכת."

אני רוצה לתת לו את כתובת המייל שלי לפני שאלך. הוא נכנס לחנות – בעצם מין מחסן די חשוך מלא ערימות של ספרים – ומביא כמה עפרונות צבעוניים, כמו שנותנים לילדים בבית ספר בשיעור ציור, ופיסת נייר. כתב היד שלי יוצא מגושם מדי, אז אני מחטט בתיק הבד הצהוב שלי אחר קופסת ה"ביק". הקופסה שיעצו לנו להצטייד בה כי לילדים כאן אין עטים והם אוהבים לקבל "ביק" במתנה. אני רושם את כתובתי, את שמי, ומוסיף בספרדית "מתרגם הטרילוגיה המלוכלכת לעברית". ובלי לחשוב אני משאיר לו את העט שכתבתי בו. באופן טבעי הוא מקבל אותו. ואני קולט פתאום שמצבו הכלכלי כנראה לא טוב הרבה יותר ממצבם של הילדים שרואים ברחובות.

אני מתחיל לצעוד עם יוסי והבחור מדביק אותנו ושם לי ביד את הספר שקודם הקריא ממנו. אני מבין שהוא נותן לי את הספר הזה במתנה. ויש לו עוד ועוד דברים לספר.

אני שואל אם זה לא קצת מסוכן, מה שהוא עושה. לדבר כך על סופרים ועל פעילויות שברור שאינם חביבי המשטר. הוא מחייך: כן, קצת.

ברור שקשה לו להיפרד.

אני מודה לו שוב על הספר שנתן לי, ויוסי ואני ממשיכים בדרך לחנות התקליטים שבמעלה הגבעה.

אחר כך אני מוצא בתיק הבד הצהוב שלי, יחד עם הספר, פתק מודפס שהוא כנראה כרטיס הביקור של העסק שלו. כתוב עליו באותיות בכמה צבעים עליזים: "אף אחד לא יודע שאנחנו כאן". ובשורה השנייה: "מכירת פרסומים קובניים ועולמיים". ואחר כך הכתובת.

שמו לא מופיע שם. אני קולט ששכחתי לשאול.