רוברטו בולאניו, בלשי הפרא

עם עובד, 2011 (בשיתוף עם אדם רון בלומנטל).

 

בניגוד לציפיותי, הדיון לא נגמר בכסח טוטאלי. עלי להודות שהייתי נהנה מזה. ואף על פי שאחד מחברי הסדנה איים על אוליסס לימה שיום אחד ישבור לו את הפרצוף, בסוף לא קרה כלום, כלומר לא קרה שום דבר אלים, וזאת אף שהגבתי לאיום (שאני חוזר ואומר, לא הופנה אלי) והבהרתי למאיים שאני עומד לרשותו בכל פינה בקמפוס, בכל יום ובכל שעה שיחפץ. 

סוף החגיגה היה מפתיע. אלמו אִתגר את אוליסס לימה לקרוא אחד משיריו. לא היה צורך בתחנונים, ואוליסס שלף מכיס מעילו כמה ניירות מלוכלכים ומקומטים. אוי ואבוי, חשבתי לי, הטמבל נכנס מרצונו החופשי ללוע הזאב. נדמה לי שעצמתי את עינַי מרוב בושה בשבילו. עת לדקלם שירים ועת להתאגרף. מבחינתי היתה זו עת להתאגרף. עצמתי עיניים, כאמור, ושמעתי את לימה מכחכח בגרונו. שמעתי את השתיקה (אם זה אפשרי, אף שאני בספק) המעיקה משהו שהצטברה סביבו. ולבסוף שמעתי את קולו כשקרא את השיר הטוב ביותר ששמעתי מעודי.

 

 

 

    

חזרה למעלה