ריימונד קארבר, דבר קטן וטוב

הוצאת כתר, 1987.

 

["נוצות"]


באד הביט בתינוק. אחר-כך העביר את מבטו אל פראן. הוא היטה את כיסאו על רגליו האחוריות והנהן בראשו. הוא חזר והנהן, ואמר, "זה בסדר, שלא תדאגי. אנחנו יודעים שכרגע אין לו סיכוי לנצח בשום תחרות יופי. הוא לא נראה כמו קלארק גייבל. אבל תני לו זמן. עם קצת מזל, את יודעת, הוא עוד יגדל ויהיה דומה לאבא שלו."

התינוק עמד על הברכיים של אוֹלה והסתכל על השולחן ועלינו. אולה העבירה את ידיה לאמצע גופו כדי שהתינוק יוכל להתנדנד קדימה ואחורה על רגליו השמנות. בלי שום יוצא מהכלל, זה היה התינוק הכי מכוער שראיתי אי-פעם. הוא היה כל-כך מכוער שלא יכולתי להגיד כלום. זאת לא אומרת שהוא היה חולני או מעוּות. לא משהו מסוג זה. הוא היה פשוט מכוער. היה לו פרצוף גדול ואדום, עיניים בולטות, מצח רחב ומין שפתיים גדולות ושמנות. לא היה לו צוואר ראוי לשמו, והיו לו שלושה או ארבעה סנטרים שמנים. קפלי הסנטרים הגיעו לו עד מתחת לאוזניים, והאוזניים בלטו לו החוצה מהראש הקירח שלו. פרקי-ידיו היו תפוחים מרוב שומן. זרועותיו ואצבעותיו היו שמנות. לקרוא לו מכוער זאת מחמאה.

 

 

    

חזרה למעלה