ספר את המתוק והמסתורי שבזיכרונותיו של בילי.
בוקר אחד הקיץ משנתו וידע לפי אור השמש על תריס חלונו שהיום יום ראשון. הוא שמע את אמו ואת אביו צוחקים חרישית וירד מהמיטה, הלך במסדרון אל חדר-השינה שלהם ופתח את הדלת. אמו ישבה במיטה, שעונה על שני כרים. אביו ישב בקצה המיטה בגופייה ותחתונים ופניו לעבר אמו. הוא קפץ על המיטה שוב ושוב ובילי הבחין שהמיטה נראית נוטה על צדה וסמוכה לרצפה במרגלותיה. אמו ואביו פנו לעברו בהיכנסו ואמו אמרה, "אביך שבר את המיטה." כאן החלה לצחוק וכיסתה בידה על פיה. אביו קם כשהוא מאיים עליה באצבעו, לפת את בילי בזרועותיו והתיישב שוב כשבילי על ברכיו. "אל תאמין לאמך," אמר. "היא זאת ששברה את המיטה!" ואז הוא התחיל לצחוק. אחר-כך הוא צעק, בכעס מעושה שגרם לבילי לצחקק, "פנקייקס! בייקון! גלונים של קפה! ביצים! לחמניות!" אמו רכנה לפנים והניחה יד על שכמו של אביו בעדנה שהעבירה בבילי צמרמורת של הנאה נפלאה. אין לך, חשב, דבר מופלא ומצחיק יותר מאשר לשבור מיטה – אם אתה אמא ואבא.