הוא סיפר לי על ימיו כמאתר מחצבים בדרום-אמריקה. היה זה סיפור הרפתקאות נועז, מלא סכנות מוות, הצלות של הרגע האחרון ותהפוכות בלתי סבירות: איך פילס לו דרך בג'ונגל במאצֶ'טֶה, איך הדף שודדים במו ידיו, איך ירה בחמורו כשזה שבר את רגלו. לשונו היתה מליצית ונפתלת, מן הסתם הד לספרים שהוא עצמו קרא בילדותו. אבל דווקא הסגנון הספרותי הזה הוא ששבה את לבי. לא די שהוא מספר לי דברים חדשים על עצמו, חושף לפני את עולם עברו הרחוק, אלא שהוא עושה זאת במלים חדשות ומוזרות. השפה הזאת היתה חשובה לא פחות מהסיפור עצמו. היא היתה שייכת אליו, ובמובן מסוים בלתי נפרדת ממנו. עצם מוזרותה היתה ראָיה לאותנטיות.
לא עלה על דעתי שאולי הסיפור בדוי.