[דניס ג'ונסון, "משוחרר בערבות"]
בלילה ההוא ישבתי באחד התאים מול קיד ויליאמס, מתאגרף לשעבר. כפות-הידיים השחורות שלו היו מסוקסות ומעוותות. תמיד היתה לי הרגשה שהוא עלול פתאום לשלוח ידיים ולחנוק אותי למוות. הוא דיבר בשני קולות. הוא עמד בשנות החמישים שלו. את כל חייו הוא כבר ביזבז. אנשים כאלה היו יקרים מאוד ללב אלה מאיתנו שהספיקו לבזבז רק שנים מעטות. כשקיד ויליאמס ישב מולך, היה לך קל מאוד לראות את עצמך ממשיך ככה עוד חודש או חודשיים.
[אלן גרגיינוס, "שימוש כפוי"]
הוא הניד ראש לעבר הדבר שהמתין, בולט בזווית מתוך המכנסיים הפתוחים. "הרי לא באת עד לכאן רק בשביל להסתכל על זה, טמבל. מה, אני צריך להגיד לך בדיוק מה לעשות, או משהו? קודם כל, תוציא את שלך, תן לי לראות אותו." סהרורי, צייתן, עשיתי את זה, כדבריו.
הוא אמר שהוא רוצה שאני אגש לשם, ארד על הברכיים שלי, אמר שיש לו משהו להראות לי, מקרוב, אמר שיש לו תוכניות בשביל הדבר הזה ובשבילי, שאל אם יש לי פֶּה, נכון? ואם הפה הזה מוביל לגרון, נכון?
הוא חייך חיוך מריר, רך, מזמין לחטא. גיחוכו עורר בי סלידה. חשבתי: זאת בעצם טעות. האיש מטורף. זה מסוכן. אני בהחלט מסתלק עכשיו. הוא קרא את פני.
[ג'וי ויליאמס, "האנשים הכחולים"]
בוֹמבֶּר בּוֹיְד, בן שלוש-עשרה, סיפר למכריו החדשים בקייץ ההוא שאביו הוצא להורג על-ידי מדינת פלורידה על רצח סגן שריף וכלב-הזאב מריח-הסמים שלו.
"איזה באסה שהוא הרג את הכלב," אמרה ילדה.
"כיתת יורים, כיסא או זריקה קטלנית?" שאל ילד.
"כיסא," אמר בומבר. הוא הצטער שהזכיר את הכלב באותה נשימה. הכלב היה מיותר לגמרי.
"זריקה קטלנית זה פשיסטי, בנאדם; מי עושה זריקה קטלנית?" שאל ילד קטן בעל מראה קשוח.
[אליס מַנרוֹ, "הרבצות מלכותיות"]
הבחורים שהוכשרו לביצוע ההלקאה הופיעו בשעה מאוחרת סמוך לבית טַייד, לאחר שכולם שכבו לישון. היה להם אקדח, אבל כל תחמושתם ביזבזו בעודם בחצר. הם קראו לקצב בצעקות והלמו בדלת; לבסוף פרצו אותה. טייד הסיק מזה שהם חושקים בכספו ועל כן שם כמה שטרות במיטפחת ושלח אותם למטה בידי בֶּקי, אולי מפני שחשב שגברים אלה יתרככו או ייבהלו למראה ילדה עקומת-צוואר, גמדה. אבל זה לא סיפק את רצונם. הם עלו למעלה וגררו את הקצב שהסתתר מתחת למיטה, בכתונת-לילה. הם גררו אותו החוצה והעמידו אותו בשלג. שרר קור של עשרים מעלות מתחת לאפס, עובדה שצוינה לאחר מכן בבית-המישפט. היה בכוונתם לערוך מישפט מדומה, אך הם לא זכרו איך עושים זאת. לכן התחילו להכות אותו והמשיכו בכך עד שנפל. הם צעקו לעברו: "בשר קצבים!" והמשיכו להכותו בעוד כותנתו והשלג שבו שכב הלכו והאדימו. בנו רוברט אמר בבית-המשפט שלא צפה בהלקאה. בקי אמרה שרוברט הסתכל בתחילה, אבל ברח והתחבא. היא עצמה צפתה בכל עד הסוף. היא צפתה בגברים המסתלקים לבסוף ובאביה העושה את דרכו העקובה מדם בשלג ובמעלה מדרגות המירפסת. היא לא יצאה לעזור לו ולא פתחה את הדלת עד שהגיע אליה. מדוע? נשאלה בבית-המישפט, ואמרה שלא יצאה כי היתה לבושה רק בכתונת-לילה, ולא פתחה את הדלת כי לא רצתה שיחדור קור הביתה.