"ולשם מה זקוק הרברט ב. מורנינג לעוזרת מחקר?"
"למעין ביוגרפיה," אמר. "מכיוון שפרויקט העוסק בזוטות החיים עשוי קטעים ושברים, אוצרות ואשפה, אני זקוק למישהו כמוך שיגיב בחופשיות לחפצים האמורים. אני זקוק לעין ולאוזן, לכתבן ולקול, לעוזר נאמן ומסור לכל ימות השבוע, מישהו חריף ורגיש. את מבינה, אני עוסק בחשיפת עצם מהותו של העולם הדומם. אפשר לומר שמדובר באנתרופולוגיה של ההווה."
ביקשתי ממנו לפרט יותר את טיב העבודה.
"זה התחיל לפני שלוש שנים, כשהיא מתה." הוא השתהה כמהרהר. "נערה – אישה צעירה. היכרתי אותה, אבל לא היטב. מכל מקום, אחרי שמתה, נמצאו ברשותי אחדים מחפציה, סתם חפצים רגילים של יומיום. החזקתי אותם בדירתי, מכל המינים, מפה ומשם, חפצים שאבדו, ניטשו, אילמים אך לא מתים. זה היה העיקר. הם לא היו מתים, לא במובן שבו אנחנו רגילים לחשוב על חפצים כחסרי חיים. נדמה היה שהם טעונים במין כוח. לפעמים כמעט חשתי שהכוח הזה מניע אותם, ואז, כעבור כמה שבועות, הבחנתי שהם מאבדים את החיות הזאת, נסוגים לכאורה אל החפציות שלהם. אז אירגזתי אותם."
"אירגזת אותם?" אמרתי.