ז'ק דרידה, על הגרמטולוגיה

ז'ק דרידה, על הגרמטולוגיה, רסלינג, 2015.

 

ברם, במהלך אטי שנחיצותו ניתנת לתפיסה אך בקושי, כל מה שזה לפחות כאלפיים שנה נטה והצליח לבסוף להתאגד תחת הכותרת "שפה" מתחיל להניח לעצמו לצאת לגלות או לפחות להסתכם תחת הכותרת "כתב". מחמת כורח הניתן לתפיסה אך בקושי, דומה כי – במקום לציין צורה מיוחדת, נגזרת, סייענית של השפה בכללותה (בין שמבינים אותה כתקשורת, בין כיחס, כהבעה, ככינונן של משמעות או מחשבה וכו'), במקום לציין את הקליפה החיצונית, את כפילו הלא-יציב של מסמן ראשי – מושג הכתב, המסמן של המסמן, מתחיל לחרוג אל מעבר לתחולת השפה. בכל מובני הפועל comprendre, הכתב עשוי להכיל ולהבין את השפה. אין זאת שהמילה "כתב" חדלה לציין את מסמן-המסמן, אלא שבאופן מוזר נראה ש"מסמן-המסמן" חדל להגדיר את ההכפלה האקראית ואת המשניות הירודה. אדרבה, "מסמן-המסמן" מתאר את תנועתה של השפה: במקורה, אכן, ואולם כבר ניתן לצפות שמקור שמבנהו מתקלף באופן הזה – מסמן-המסמן – יֵצא מגדרו ויתבטל בעצמו בתהליך היווצרותו. המסמן מתפקד בו כבר-תמיד בתור מסמן. המשניות, שסברו שאפשר לייחד אותה לכתב, חלה על כל מסומן בכלל, חלה עליו כבר-תמיד, כלומר מהרגע הראשון, רגע הכניסה למשחק, אין בנמצא מסומן אשר חומק, על מנת להילכד בו לעת מצוא, ממשחק ההפניות המסמנות המכונן את השפה. ביאתו של הכתב היא ביאתו של המשחק.

 

 

 

      

חזרה למעלה