קסיס, 2017

 

1. שמש

 

גמרתי לעבור על ההתקנה של "בלילה נלך סחור-סחור" של אלרקון בתרגום יואב כ"ץ. המחשב הראה PM 6:00, אבל אני בצרפת, אז השעה היתה חמש. הסתכלתי דרך החלון וראיתי שהצוק העצום שמעבר למפרץ מואר כולו באור השמש השוקעת. ניגשתי לחלון וראיתי שברחבה הקטנה סביב המגדלור שבפתח הנמל הקטן יש כמה אנשים. אחדים ישבו, אחרים עמדו. באו לספוג את הקרניים האחרונות, לצפות בשקיעה. מהר נעלתי נעליים ולבשתי מעיל, לא שכחתי גם צעיף ואת כובע הצמר לאוזניים, ויצאתי כדי להצטרף אליהם. אבל כשפתחתי את השער הבנתי שעד שאגיע למגדלור, כבר לא תהיה שמש בשמים. לכן פניתי לכיוון ההפוך, שמאלה, מערבה, במחשבה שאולי מעל אחת הגבעות שבדרך עוד אספיק. צעדתי במהירות בקור בכביש המתפתל לאורך צוקי החוף. עברתי את מלון "רוש בלאנש" – "סלעים לבנים" – הסגור, כמו גם מתחמים של חדרים לתיירים, ועוד בתי הארחה שונים וגם וילות פרטיות – כמעט כולם סגורים, כי עכשיו חורף בקסיס. פה ושם נפתח מעבר בין גדר לגדר שיורד הישר אל שפת המים. בפתח כל אחד שלט: "טיילת מסוכנת בתנאי מזג אוויר קשים". עליתי וירדתי ועליתי עם הכביש, ובכל מקום גבוה נראה שהשמש אולי תתגלה לי מעבר לרכס הבא. כשהגעתי לסוף הכביש, ולתחילת דרך העפר המובילה לעומק הפארק הלאומי של הקאלאנק, אותם מעין פיורדים ים-תיכוניים מרהיבים שהם גאוות האזור, ראיתי מעבר לרכס הבא שהשמיים מוורידים, מאדימים ופה ושם כבר מאפירים. לשמאלי היה מועדון טניס, עם בר-מסעדה סגור ואולי תריסר מגרשים שוממים. הבנתי שלא אדביק את השמש השוקעת. לא היום. בדרך חזרה הלכתי במרץ ולא שמתי לב שכבר עברתי במאה מטר את השער הקטן שנפתח במפתח הכחול שנתנו לי. חזרתי ונכנסתי לדירה להתחיל להכין ארוחת ערב. 

 

2. תחנת אוטובוס

אתמול נסעתי למרסיי לבקר את ידידתי משכבר הימים, המתרגמת הוותיקה מאנגלית לצרפתית, מ'. השתמשתי בקו הטלפון הצרפתי שהצלחתי להתקין בנייד החדש והלא מוכר שלי, לא בלי חרדות קודמות שהתבדו כולן, וקיבלתי ממנה הוראות איך לעלות על האוטובוס העירוני הנכון בתחנה הסופית של האוטובוס מקָסיס למרסיי. נזקקתי לו שוב כשהתברר שהאוטובוס אל ביתה יוצא לא מהתחנה הסופית שאליה הגעתי אלא, כפי שהתחלתי לחשוד עוד בדרך, תחנה או שתיים קודם לכן. לא הספקתי באותו רגע להגיב לחשד הזה, כי לא היה זמן לברר אצל הנהג איפה בדיוק באזור אותו צומת אוכל למצוא את האוטובוס הנכון בדרך חזרה. הם נוסעים בערך פעם בשעה, ולעולם לא אחרי שש וחצי לפנות ערב. דחיתי את עצתה הטלפונית של מ' לקחת את המטרו ולנסוע שתי תחנות חזרה לפינה הנכונה, והעדפתי ללכת ברגל. זה לקח כרבע שעה. צעדתי במדרכה הימנית (הדרומית) של השדרה הגדולה, כשלאורך מרבית הדרך ראיתי שוק חוצות, שהבחנתי בו קודם מחלון האוטובוס שהביא אותי, מתנהל על המדרכה השמאלית כעת (הצפונית). בצד המדרכה שלי היה שוק פרחים עם עשרות דוכנים. נחמד. היה קר, אבל השמש זרחה. ללא קושי מצאתי את האוטובוס העירוני הנכון ממתין בתחנת המוצא שלו והגעתי בשלום אל ביתה של מ'.

ביקרתי בבית הזה פעמים מספר בעבר. זה מבנה בטון צר שיש בו חמישה מפלסים והוא דבוק למצוק הפונה אל אחד החופים הקטנים והיפים ביותר של מרסיי. בית מיוחד במינו, אפילו מדהים. בנה אותו בשנות החמישים אמריקאי, ארכיטקט אם אינני טועה, או אמן בתחום אחר כלשהו, שעזב את ארצות הברית בשל רדיפות מק'קרת'י. וכבר ידעתי מהתכתבותנו לאחרונה שהבית בשלבים האחרונים של תהליך מכירה. מ' עומדת לעבור לדירה שרכשה במרכז העיר.

אחרי החיבוקים והנישוקים התיישבנו לארוחת צהריים קלה וטעימה, הפעם – כי חורף עכשיו – לא על המרפסת המקסימה אלא בפינת האוכל שבסלון. שמעתי עוד על עניין הבית, איך היתה התמוטטות של חלק מהמצוק בדיוק כשהבית עומד למכירה, איך מישהו בביורוקרטיה המקומית, הסבוכה והמתסכלת לא פחות מאשר במקומותינו, החליט שדווקא מ' אחראית להיווצרות הבעיה, איך מ' – "לא סתם למדתי פעם שנתיים משפטים" – דבר שעשתה כדי לרצות את אביה שהיה נוטריון נודע בשעתו – כתבה להם מכתבים מנוסחים היטב דבר דבור על אופניו בשישה סעיפים, הכול ממוסמך לעילא ולעילא, עד שבסוף הגיעה איזו פקידה מאחת הרשויות הנוגעות בדבר, והיו אולי חמש כאלה, רשויות, כלומר, איזו אופנוענית בהירת שער נכנסה פתאום (יכולתי לדמיין אותה מטלטלת את שערה כשחילצה אותו מהקסדה), ובמהרה התברר שהיא הפקידה שמצאה עניין במכתב של מ', כולה בת עשרים ושמונה, והיא הבינה מיד את צדקתה של מ' והבטיחה שהעניין יוסדר, כי האחריות להתמוטטות היתה של בעלי הנכס שמעל ביתה, וכך היה. 

מ' היא אישה לא צעירה, אינני יודע מה גילה, אבל אני מנחש שהוא גבוה משלי בכמה שנים, וזה לא מעט. והיא צנומה למראה, פניה קמוטים מאוד, ויש לה אינטליגנציה גבוהה ומהירה ואנרגיה עצבנית שעובדת על טורים גבוהים בעוצמות לא מצויות, וגם כעסים ותסכולים למכביר כלפי גורמים שונים בעולמה. כבר חוויתי בביקורים קודמים את יחסה הביקורתי שלא לומר העוין לז'-ל', האיש שלה, וכשגוללה את הפרשה הנדל"נית באוזניי לא נמנעה מלשלח בו כמה וכמה עקיצות. וכך במיוחד כשנכנסה לסיפור הדירה החדשה שקנתה, ולמשפחת המוכר שאתו ועם אשתו התיידדה מאוד, איש ששמו "תמים" והיא חשבה שאולי הוא יהודי אבל התברר שהוא סורי מוסלמי ואשתו מרוקאית, אנשים סימפתיים ואינטליגנטים מאוד. וזה לא היה פשוט למ' לומר זאת, כי היא, איך לומר, ולא קשה להבין למה, חשדנית למדי כלפי מוסלמים בכלל וערבים בפרט. מ' היא נצר למשפחה יהודית ספרדית נושנה שמוצאה ממאיורקה וחיה במרסיי מדורי דורות. במלחמת העולם נאלצו לברוח מעירם ולהסתתר איפשהו, והעלבון  נותר בלתי נסלח.

ז'-ל' היה צריך אולי להתאפק, אבל הוא לא נמנע מלהעיר שיש ערבים ויש ערבים, ושאין דין סורי כדין מרוקאי וכו'. וז'-ל' יודע, כי הוא היה פעם ארכיטקט שעבד בארגונים שונים שפעלו בכמה מארצות ערב וגם באפריקה ובמקומות אחרים. והוא שולט בכמה ניבים של ערבית מדוברת, ועד שהתחיל הבלגן אהב לבלות את הקיץ בסוריה או באלכסנדריה של מצרים. זה נתן למ' את האות למתקפה מילולית על האיש שלה שנשמעה לי שרירותית ומוגזמת בעליל, אם כי ידעתי שהיא מגיעה ממשקעים של קונפליקט ארוך ביניהם בשאלות הללו. למשל, למה בביקורו היחיד בישראל הוא העדיף להסתובב בעיקר בגדה.

אבל זה עוד לא היה כלום לעומת מה שהתגלע כשהכרזתי שבקרוב עלי לצאת בדרך חזרה ולתפוס את האוטובוס של חמש ורבע לקָסיס בתחנת המוצא שלו, מעבר לשדרה במקום שירדתי בו לפני הצהריים. מ' עמדה על כך שאין טעם להיטלטל עד לשם, כי במקום שהזכירה מלכתחילה אוכל לתפוס אותו. אמרתי שאני לא יודע איפה בדיוק הוא עוצר שם, זה רחוב גדול שעוברים בו כל מיני קווים, ויכולתי לדמיין את חוסר האונים המוחלט שיאמלל אותי כשאראה אותו עובר לפני שאיתרתי את מקום עצירתו המשוער. לחזור לבית המדהים שעל החוף כדי ללון שם – ולנתי בו לא פעם בביקורים קודמים –  ולדחות את השיבה למחר לא התחשק לי כלל. גם ז'-ל' הביע את דעתו, שבשורה התחתונה היתה גם דעתי, אבל נבעה משיקולים ומדקויות אחרים, שכדאי לי לחזור לתחנת המוצא. אותה תחנה שקו האוטובוס המקומי, כזכור, לא מגיע ממש עד אליה.

פה נפרצו הסכרים ונפתחה התנפלות רבתי של ידידתי על האיש שלה ברמות של תוקפנות ומשטמה שציערו והביכו אותי עד מאוד. גם לו היה משהו לומר בגנותה, אבל זה היה רפה למדי. היא קמה מהשולחן ונעמדה בפוזה מאיימת, ולא אחזור על הביטויים ודברי הגנאי שהטיחה בו. אני לא רוצה ובעצם גם לא זוכר. הדחקתי את הפרטים. זה היה די נורא. וזה נמשך ונמשך, עד שאמרתי שאני חייב לזוז. היא עמדה על כך שתלווה אותי בקו המקומי עד לתחנה המועדפת עליה. 

נפרדתי מז'-ל', שיצא דקה או שתיים לפנינו, ואיך שיצאנו מ' ואני מדלת הכניסה עבר האוטובוס בכביש של הקורניש מול הבית. התנועה שם ערה, בארבעה מסלולים, כלי הרכב נוסעים מהר, ואין מעבר חציה מסודר במרחק של לפחות מאה מטר מכל צד. גם לאצנים אולימפיים לא קשה להידרס במקום כזה. וקו האוטובוס נוסע אחת לרבע שעה, בערך. המתנו. היא המשיכה להסביר לי כמה ז'-ל' גרוע, אמרה שהוא מטורף, סכיזופן, ושתקף אותה פיזית לא אחת. זה לא היה בדיוק הרושם שלי ממנו, אבל מה אני יודע. הם רבים כבר ארבעים שנה.

נסענו לתחנה הסופית והתחלנו לחפש את מקום עצירתו של הקו לקָסיס. לשווא, פורגט איט. פה החרדות שלי גברו על הנימוס והמבוכה, ואמרתי שחבל על הזמן, אני רוצה להגיע למקום שבו ירדתי, מרחק קילומטר וקצת. "הכי מהר יהיה במטרו," אמרה מ'. ירדנו לשם מהר, התברר שכרטיס האוטובוס שזה עתה השתמשתי בו טוב גם לנסיעה נוספת במטרו, יצאנו איפה שצריך, היא שוב ניסתה להוביל לאיזשהו כיוון שנראה לה הנכון, אבל את הפינה הזאת כבר היכרתי ופשוט נעתי בצעד נמרץ למקום שבו ידעתי שימתין האוטובוס. והוא המתין.

נפרדנו מהר ועליתי, התברר שהנהג הוא אותו נהג מהבוקר. הוא נראה צפון אפריקאי. בירכתי אותו והוא החזיר חיוך.

בדרך היה פקק תנועה קולוסלי, הנהג טלפן לאן שטלפן, עשה סיבוב פרסה ואחרי עוד המתנות ממושכות בצמתים מרומזרים לרוב עלה על הכביש המהיר. נסיעה של חצי שעה התארכה לשעה וחצי.

גם כשירדתי בקָסיס עוד לא גמרתי לעכל את הסצנה הזוגית שהייתי עד לה מול הים במרסיי. נכנסתי לבר הראשון, בעיקר בשביל השירותים, והזמנתי קפה ומנה קטנה של קוניאק.

 

3. אחרי ארוחת צהריים עם רבע לָבָן

אני ניגש לקיוסק לקנות בקבוק סודה. זה אזור חוף לא מפותח מסחרית, לא בשום עיר. מרצועת החול מתרומם מדרון עפר חום של גבעה. ושם נמצא הקיוסק, מבנה עץ שמתאים לו אולי התאור 'בקתה'. אני כנראה תייר. כן, אני מדבר פה צרפתית. בפנים אפלולית, אין קונים אחרים. מאחורי דלפק גבוה, גבר אפריקאי גבוה, לא הכי צעיר. אני מבקש את מבוקשי והוא מוציא לי מאיזה מקרר או ארגז בקבוק סודה אישי ארוך. אני מפשפש בכיסי ומוציא את השטר הראשון שנקרה לי. זה שטר של 50. הוא מושיט לי את הבקבוק ומבקש 8. 8 מה? כנראה ארו. הי, אני אומר לו. אני יודע שזה לא המחיר. אתמול קניתי כאן אחד והוא לא עלה 8. ובינתיים כבר מסרתי לידיו את השטר. הוא נותן  בי מבט זועף, מתחיל להחוות בידיו מחוות מעגליות וזוויתיות מהירות ומסובכות של מכשף. אני אומר לו שאפילו שאני יודע שזה לא המחיר, אני בהחלט מתכוון לשלם לו את הסכום שדרש. אבל הוא ממשיך בתנועות המוזרות שלו. אולי אין לו עודף משטר כה גבוה. אוקיי אני אומר, תחזיר לי את השטר, אני אתן לך את הסכום המדויק. כמה ביקשת? 8? אני אתן לך 8. הוא מחזיר ואני מפשפש שוב בכיסיי ביד אחת, נראה שהיד האחרת תפוסה, או שיש לי על החגורה משהו שמונע את הגישה לכיס האחר שיש בו אולי כמה מטבעות. הייתי בטוח שאמצא שטר של 5 ואת השאר בכסף קטן. אבל אני מעלה רק את השטר של ה-5 ועוד אחד של 20. המבטים מעיניו של האפריקאי הלא צעיר ממשיכים לדקור אותי בתדר לא ידידותי. אין בררה, אני מושיט לו את ה-20. ואני עומד שם ומחכה לעודף.

 

4. פיאצה

מאז היום שניסיתי להדביק את השמש השוקעת מאחורי הגבעות במערב אני רוצה להיות ליד המגדלור הקטן שממול בשעת השקיעה. בלילה המגדלור מאיר באלומה ירוקה מסתובבת. עם כל סיבוב החושך בחדרי מקבל לשנייה גוון ירקרק חיוור. תזכורת.

יום אחד אחר הצהריים הלכתי לשם. צריך לצאת מהשער, לפנות ימינה, ללכת בנתיב הצר להולכי רגל לאורך חומת המתחם, אחר כך לרדת במדרכה הרחבה ועם עיקול הכביש עד לרציף הנמל שבצד היבשה. זה בעצם המסלול הקבוע אל מרכז העיירה. בבקרים אפשר לראות שם דייגים שזה עתה שבו מהים, מוכרים את שללם לקונים מזדמנים. הלכתי לאורך הרציף הרחב, בין סירות הדיג והיאכטות העוגנות לבין השורה הארוכה של מסעדות ובתי קפה. בסופו פניתי ימינה אל הדרך המובילה אל לשכת התיירות, מבנה נמוך גדול למדי. ואחר כך שובר הגלים שהוא גם מזח, החובק כמו מרפק גדול ומגונן על המעגנים החיצוניים של הנמל. במקום שהדרך מסתיימת ונמשך מעבר צר יותר להולכי רגל, הבחנתי לראשונה בפסל שמוצב שם. דמות של גבר צעיר, מעוצבת בסגנון נאו-קלאסי. קראתי את הכיתוב: קָלֶנדָאוּ (כך בפרובנסלית, בצרפתית "קלנדל"). אחר כך חיפשתי בגוגל ולמדתי שקלנדאו הוא גיבור הפואמה האפית הקרויה על שמו, שכתב משורר תחיית השפה והלאומיות הפרובנסלית פרדריק מיסטרל (פורסמה לראשונה ב-1867). למותר לומר שהתחייה הזאת לא הוכתרה  בהצלחה גדולה. לא לשונית, ועוד פחות מזה פוליטית. נותרו מעט אודים עשנים. עיריית קסיס הקימה את הפסל בשנת 2002.

קלנדאו זה הוא גבר צעיר, המחזר אחר אהובה, וכדי לזכות בה עליו להשלים סדרה של מטלות קשות. על השלד העלילתי הזה תולה מיסטרל, כך מיידעים אותי המקורות במרשתת, ייצוג מפורט ואידיאלי המעלה על נס את אורחותיו המלבבים ומעלותיו הגדולות והרבות של העם הפרובנסלי. היצירה ספגה לא מעט ביקורת בגין העמדה הלאומנית המובעת בה באופן בוטה ודידקטי. בכל זאת זכה מיסטרל באחד מפרסי נובל הראשונים בשנת 1904, "לאות הכרה במקוריות הרעננה וההשראה האמיתית של יצירתו הפיוטית, וכן בעבודתו החשובה כפילולוג פרובנסלי". 

עמדתי למרגלות הפסל, הגדול כמידת אדם וחצי בערך וכנו העבה ניצב על קוביית אבן כמטר על מטר מסותתת גס, בלי לדעת עדיין דבר על משמעותו, וראיתי בשולי האבן הגדולה רצועות שיש שחקוק בהן כיתוב. שתיים כאלה. תחילה בפרובנסלית, שהתקשיתי לפענח בבירור:

 Siegues umble emé l’umble et mai fièr que lou fièr.

 אחר כך בצרפתית:

Sois humble avec les humbles et plus fier que les fiers.

ובתרגום לעברית:

היה ענו בין ענווים, וגא יותר מן הגאים.

אחר כך מצאתי את השורות בגוף השיר, וכמו שאפשר היה  לנחש, זו עצה שנותן ישיש חכם לגיבור. מכיוון שהן מופיעות בשלהי הפואמה (שלא קראתי, כמובן), יש להניח שהדברים נאמרים אחרי שהשלים בהצלחה את מטלותיו, וכעת הוא מוכן לשאת בתפקיד המנהיג. 

ניסיתי לצלם את הכיתוב, אבל באור אחר הצהריים הוא היה מוצל יותר מדי. אני לא צלם מיומן בכלל. גם כשחזרתי ביום אחר, בבוקר, והאותיות החקוקות היו שטופות אור שמש, לא הישגתי תצלום טוב.

אבל באותו יום אחר הצהריים המשכתי עד סוף שובר הגלים והגעתי אל מרגלות המגדלור. 

השקפתי משם לעבר נקודת המוצא שלי, הבית המדורג שבו נמצאת דירתי הנוכחית במכון קמרגו. ועכשיו ראיתי כמה היא קרובה, בעצם. אולי 150 מטר כמעוף הציפור. כתם בהיר על המצוק, שהחלונות וגם המרפסת הקטנה של הדירה מסתמנים בו בבירור. התיישבתי על מדרגת האבן, מעין ספסל, המקיפה את בסיס המגדל.

לא יכולתי שלא להזכר בסיפור הקצר של מלוויל “The Piazza”. גיבור הסיפור קנה בית על צלע גבעה במסצ'וסטס, ומצר על כך שאין לו "פיאצה" או מרפסת. אז הוא בונה מרפסת. ושם הוא יושב ומשקיף אל המדרון שממול, שאור דולק בו בערבים. ויום אחד הוא יוצא והולך לשם, ספק במציאות (הבדויה) ספק בדמיון או בחלום בהקיץ. והוא מוצא שם אישה צעירה ובודדה, מריאנה שמה, שיושבת שם ומשקיפה בערגה לעבר בית מעבר לגיא. הבית שלו. בתשובה לשאלותיו הרבות, היא עונה בין השאר: "הו, לו רק יכולתי פעם אחת להגיע אל הבית ההוא שם, ואך להביט בברייה המאושרה, תהיה אשר תהיה, החיה בו! מחשבה נואלת: מדוע אחשבנה? האם משום שאני חיה בבדידות כה גדולה, ואיני יודעת דבר?" וזו תשובתו המדהימה: "גם אני אינני יודע דבר, ולכן לא אוכל לענות; אבל למענך, מריאנה, הלוואי והייתי אני אותו מאושר מן הבית המאושר שאת רואה בחלומך; שאילו כך היית רואה אותו כעת לפנייך, וכפי שאת אומרת, לֵאותך היתה סרה מעלייך." 

הוא שב לביתו, או למציאות, ורוחו נכאה. מעתה יישאר על מרפסתו. שום אור לא נשקף מעל ההר שממול.

חזרה למעלה