ערבים ספרותיים מעוררים
מלים מרבצן, ולרגע אתה מול ראי.
בחצר הקסומה של הבר
משורר יונגיאני מעלה את הילד
הנטוש –
האם היתה לי ילדות? גור אדם ודאי
הייתי, בן ארבע, שבע, אחת עשרה.
תמימות – כן, ספק אם אֹשר. תראי
אמא, בלי ידים! היה ברור שזה
זמני, משהו אחר צריך לבוא. חכיתי
בסקרנות אבל בלי שאיפה
מוגדרת, לא כבאי לא נהג לא פרס
נובל, כדורגלן כן, אבל זה לא משהו
להיות.
בינתים הילדה הקטנה, שהיא אולי בתה
של המשוררת שאת ספרה באנו לחגֹג,
טִפסה על קיר הגן ומחוה משם מחוות מענינות.
אחר כך אני רואה שהתכנסה אל ברכו
של גבר בקהל, מן הסתם
האקס.