משתתף אחר בכנס מתערב בשיחתנו, נראה שהוא מעוניין מאוד באפשרויות ההזדווגות בין בני אנוש ור'ולים; האיש הוא צרפתי חביב למדי, מארק פוֹז'יֶה שמו, והוא מגדיר את עצמו בהומור שופע כ"מומחה להזדווגות ערבית". שרה פוצחת בהסברים מפחידים למדי על קסמיהן של מפלצות אלו: בתימן, היא אומרת, אם גבר נאנס בידי ר'ול בשנתו, דבר שמתבטא בחום גבוה ובמורסות במקומות לא נעימים, משתמשים במשׁרה מורכבת מאופיום ומצמחים שצצו עם זריחת כוכב הכלב, וכן בקמעות והשבעות; אם החולה מת יש לשרוף את הגופה בלילה שלאחר המוות כדי למנוע את לידת הר'ול. אם הוא נשאר בחיים, דבר שקורה רק לעיתים נדירות, מקעקעים על חזהו ציור מאגי – אך לעומת זאת שום מחבר לא תיאר, כך נראה, את לידתה של המפלצת... הר'ולים ממין נקבה, הלבושות בלויי סחבות ושמיכות ישנות, היו מנסות להדיח נוסעים בשיריהן; הן מעין סירנות מדבריות: אומנם פניהן וצחנתן הן כשל גווייה מרקיבה, אך יש להן בכל זאת הכוח לשנות את צורתן כדי לכשף את הגבר התועה בדרכו. משורר ערבי מתקופה הג'אהליה, המכונה תַאַבָּטָ שָרָן, "נושא האסון תחת זרועו", מדבר על קשר האהבים שלו עם ר'ולה: "עם עלות השחר (הוא אומר) היא התייצבה לפני כדי להיות בת זוגי; ביקשתי שתתמסר לי והיא כרעה ברך. אם ישאלוני על דבר אהבתי, אומר כי חבויה היא בין חגווי גבעות החול."
נראה שלצרפתי כל זה נראה מגונה ומשמח; בעיני התשוקה הזאת של המשורר והמפלצת דווקא נוגעת ללב. שרה בלתי נלאית, ממשיכה לדבר, שם על המרפסת, בשעה שמרבית המלומדים שבים לפאנלים ולהרצאות שלהם. עד מהרה רק שלושתנו נשארים בחוץ בערב היורד; האור כתום, שרידים אחרונים של שמש או שביבים ראשונים של חשמל בחצר. שערותיה של שרה זוהרות.
"אתם יודעים שגם טירת האינפלד הזאת צופנת בחובה מפלצות ופלאים? היא כמובן מעונו של המזרחן האמר, אבל גם המקום שממנו שאב שֶרידַן לֶה-פָאנוּ את ההשראה לנובלה שלו 'קַרמילָה', סיפור הערפדים הראשון שהחריד את החברה הטובה הבריטית עשור לפני 'דרקולה'. הערפד הראשון בספרות הוא אישה. ראיתם את התערוכה בקומת הקרקע? בל ייאמן!"