לפני כשנתיים, כששהתה בבולון, נסעה לפריז לשלושה ימים עם גברת פלויד-טיילור. שם נועצה בגדול הרופאים – אפילו גברת פלויד-טיילור אינה יודעת. בסתיו שעבר, בגרמניה, שוב עשתה זאת. 'קודם תרכיבי קני ראייה מיוחדים עם מוט ישר באמצע, ואחר כך נדבר' – זה פחות או יותר מה שהם אומרים. מה שהיא אומרת הוא שתרכיב כל דבר שבעולם אחרי שתינשא, אבל תחילה היא חייבת להינשא. מאז ומעולם היה בדעתה לעשות הכול ברגע שתתחתן. אז ורק אז תהיה בטוחה. איך ירצה מישהו להביט בה אם תניח לעצמה להֵראות זוועה? איך תוכל אי פעם להתארס אם תניח לעצמה להראות זוועה מלכתחילה? אין כל טעם להתעקש על כך שעם יופי כשלה היא לעולם לא תוכל להראות זוועה. היא אמרה לי הבוקר, נערה מסכנה, את הדברים האופייניים, המטרידים ביותר. 'פניי הם כל מה שיש לי – ואילו פנים! ידעתי מלכתחילה שאין דבר שלא אוכל לעשות אתם. אבל אני זקוקה להם בשלמותם – עדיין זקוקה לכל סנטימטר בהם. הרי אין לי גזרה או כל דבר אחר. הו, אילו רק נתן לי האל גם גזרה, מי יודע! כן, עם גזרה כמו שיש לפָני פלויד-טיילור המגעילה, הייתי מסתכנת במשקפיים רגילים. Que voulez-vous? אף אחד אינו מושלם.'