הבחורה הגבוהה הצרודה שורקת למונית מזדמנת בשממת רובע נֵיִי הגובל בנהר הסֶן. זמן הנסיעה אל הכתובת שמסרה יספיק לשתי סיגריות לפחות.
היא מתרווחת בפינת המושב, מדליקה ומניחה לעצמה להיטלטל בעודה מהרהרת.
ברחוב קטן בגדה השמאלית, דרקון מתפתל מימי הביניים, ממתין לה עונג השיבה אל דירת הרווקים המרופטת שלה. איש לא נכנס אליה מעולם פרט לשוערת שבאה לנקות ולהכין ארוחה קרה כלשהי שתיאכל ביחידות בכל שעה שלא תהיה.
"חיי..." חושבת מריון.
גיחוכה נקטע מהר, אפילו כשאין מי שישמע אותו.
קצת לפני סוף הנסיעה היא מוציאה מארנקה את שפופרת הווזלין המשמש לה להסרת האיפור מפניה. משנעשתה המלאכה היא סוגרת את הארנק וטומנת אותו בכיס המעיל העליון. מול דלתה, לאחר ששילמה לנהג, לפניה טיפוס של שלוש קומות. זה כל גובהו של הבניין. בעוברה היא מעיפה מבט בתא השוערת שבקומת הביניים. לבסוף המפתח מושחל במנעול. והנה היא בבית.
הנה הוא בבית.
נדרשו רק פעולות מעטות, שכן האופנה הנשית העכשווית מאפשרת תמורה מעין זו. די בהחלפת חצאיתה הקצרה במכנסיים ארוכים, וכבר מריון, הבחורה בת השלושים, שבה ונעשתה העלם הנצחי שהינה.
אנחת רווחה השתחררה מחזהו. למי שחונך כבן קשה, אפילו לאחר התרגלות של שנים, לחוש בנוח בדמות אישה.