כאן ציטטה גברת קאלן את אימרתו הידועה של בוּפוֹן: L’individu seul est esclave; l’espèce est libre. בופון היה הסופר השני האהוב ביותר על אביה, אחרי סקוט. המבטא הצרפתי שלה היה שגוי אבל נאה מאוד. רק הבז היחיד עבד; המין בן חורין...
אז פתחה אלכס ודיברה, בקול רם לגביה: "הו, יקירתי, ההפך מבני אדם. אנחנו עבדים כהמון, לא כן? רק אדם אחד יכול לקוות לשחרר את עצמו; אחד בכל פעם, ואז עוד אחד ועוד אחד."
"הו, ייתכן," הסכימה גברת קאלן. "כן, אולי." אבל חיוכה היה מתנשא. אני סבור שהתברכה בלבבה על שהיא מכירה סוג חופשי וחזק יותר של אנושות מאשר הטיפוס המפונק, המעודן, המתחבט של אמריקאים כמותנו; ואולי אכן הכירה: רפובליקאים אירים, הונגרים פרועים בעלי בזים, גרמנים בתבוסתם.
"אבל זה נכון, בכל זאת, לא?" התעקשה אלכס. "האדם האוהב באמת את החירות הוא היוצא מהכלל."
"הו, ודאי. את כל כך צודקת," מלמלה גברתנו הבזיירית בספקנות.
אלא שבעלה חלק עליה. "לא, אלכס! איזה רעיון מבחיל! אהבת החירות היא הדחף העמוק ביותר בקרבנו – תסלחי לי שאני אומר את זה."
שקלנו זאת רגע, שלושתנו, בצער כמדומה. אלכס רצתה חופש יותר מכול; וכיוון שאחרים על פי רוב, לא – עלולים להיגזר עליה חיי בדידות. מכל מקום, יידרש אדם טוב מקאלן להפיג את המיזנתרופיה הצעירה שלה. אני עצמי הצטערתי על אי יכולתי להכריע מה לחשוב: עד כמה החירות היא מניע אנושי אמיתי, ועד כמה היא בזבזנית ואווילית? ובפעם הראשונה באותו אחר צהריים הסתכלה גברת קאלן בבעלה בעצב, כלומר, מתוך חולשה. היא הסכימה איתו, הייתי בטוח. אלא שיש נסיבות שבהן אולי ברור שאדם אחד לפחות זקוק לחופש; וצר לך מאוד שככה זה: משום שאתה צריך להחזיק את אותו אדם בשבי.